אבל זה היה בצחוק: למה עלבון באמת כואב לילדים

לפעמים זה קורה דווקא ברגעים הכי רגילים בבית.

הילדה מפילה משהו, מתבלבלת במילה או שוב מפחדת ממשהו שנראה לנו קטן. אנחנו זורקות איזו הערה בחצי חיוך, כולם צוחקים וממשיכות הלאה.

״איזו דרמטית את.״״הנה הבכיינית שלנו.״״מה יש לך? זאת הייתה רק בדיחה.״

ולרוב, באמת לא התכוונו לפגוע. ניסינו להצחיק, להקליל את האווירה או לעזור לה לא לקחת את עצמה כל כך ברצינות.

אבל היא אולי שמעה משהו אחר לגמרי.

אולי היא שמעה: משהו בי מצחיק אותם.אולי היא הבינה: כשקשה לי, עדיף שלא אראה את זה.ואולי היא צחקה יחד איתנו, רק כדי לא להיות היחידה שנותרה מחוץ לבדיחה.

מהו בעצם עלבון?

בספרות הפסיכולוגית אין הגדרה אחת למילה ״עלבון״. המושג מתייחס גם למה שנאמר או נעשה, וגם לחוויה שנוצרת אצל מי שנפגע.

אחד ההסברים המרכזיים במחקר נקרא relational devaluation - הפחתת ערך ביחסים. זו התחושה שאדם אחר אינו מעריך אותנו, רוצה בקרבתנו או רואה את הקשר איתנו כחשוב כפי שהיינו רוצים.

במילים פשוטות, עלבון הוא לא רק מילה לא נעימה. הוא נוצר כשהילד מפרש אמירה, מבט, צחוק או התנהגות כמסר שאומר:

אני פחות רצויה כאן.אני פחות מוערך.יש בי משהו שאפשר לצחוק עליו.

במחקר של Leary ועמיתיו, כמעט כל המקרים שבהם אנשים תיארו כיצד מישהו פגע ברגשותיהם כללו מסר מפורש או משתמע של דחייה או של ירידה בערכם בעיני האחר. ביקורת הייתה הגורם השכיח ביותר, אבל גם התעלמות, לעג, חוסר הערכה והדרה עוררו פגיעה.

וזה חלק חשוב: כוונה לפגוע אינה תנאי לכך שהילד ייפגע.

הכוונה שלנו חשובה, אבל היא לא מבטלת את החוויה שלו. עלבון נוצר מתוך המפגש בין מה שנאמר, מי אמר אותו, מה טיב הקשר ומה הילד הבין באותו הרגע.

אנחנו יכולות להתכוון לצחוק - והילד עדיין יכול להרגיש מוקטן.

כאב חברתי הוא כאב אמיתי

בשנת 2003 פרסמו Naomi Eisenberger ועמיתיה מחקר fMRI שהפך לאחד המחקרים המוכרים בתחום הכאב החברתי.

המשתתפים שיחקו במשחק מסירות וירטואלי. בשלב מסוים שני השחקנים האחרים הפסיקו למסור להם את הכדור. זה הכול. אף אחד לא קילל אותם, לא צעק ולא איים. הם פשוט נשארו מחוץ למשחק.

ובכל זאת, בזמן ההדרה נראתה פעילות באזורים מוחיים המעורבים בעיבוד מצוקה. ככל שהמשתתפים דיווחו שההדרה הכאיבה להם יותר, כך נצפתה פעילות רבה יותר בחלק מהאזורים האלה.

מחקרים בילדים ובמתבגרים מצאו תמונה דומה.

במחקר של Masten ועמיתיה, מתבגרים שהושארו מחוץ למשחק הראו פעילות מוחית שנקשרה לעוצמת המצוקה שעליה דיווחו. לצד אזורים הקשורים למצוקה פעלו גם אזורים שעוזרים לווסת אותה.

מחקר אחר, שכלל ילדים ומתבגרים בני 7 עד 17, הראה שמערכות העיבוד והוויסות של הדרה חברתית ממשיכות להתפתח לאורך הילדות וההתבגרות.

ויש ממצא נוסף שאני חושבת שכדאי לעצור עליו.

במחקר שעסק בילדים שחוו דחייה כרונית מצד בני גילם, נמצא שבגיל ההתבגרות הם הגיבו בעוצמה רבה יותר לא רק להדרה ברורה, אלא גם לרמזים חברתיים עמומים. אפילו לרגע קטן שבו לא מסרו להם את הכדור בתוך משחק שבו בדרך כלל כן שיתפו אותם.

המחקר הזה אינו מוכיח שהדחייה לבדה יצרה את התגובה, אבל הוא עוזר להבין איך ילד שחווה שוב ושוב הקטנה או דחייה עשוי להתחיל לחפש אותן גם ברגעים שאינם ברורים. כאילו המערכת שלו כבר למדה לשאול:

עוד רגע ישאירו אותי בחוץ?שוב צוחקים עליי?גם הפעם אני זה שלא רוצים?

חשוב לי לדייק: כאב חברתי וכאב גופני אינם אותו דבר, והמוח יודע להבחין ביניהם. מחקרים עדכניים מראים שדפוסי הפעילות אינם זהים. אבל קיימת ביניהם חפיפה חלקית במערכות שמעבדות מצוקה, בולטות ואיום.

כלומר, לא נכון לומר למישהו שנפגע ש״זה רק בראש שלו״.

המוח והגוף שלו באמת הגיבו למה שקרה.

אבל גם היא צחקה

צחוק בתוך משפחה הוא אחד הדברים שאני הכי אוהבת. השטויות הפרטיות, המילים שרק אנחנו מבינות, הרגעים שבהם כולנו נשפכות מצחוק הם חלק מהחיבור ומהבית שאנחנו בונות.

אני ממש לא חושבת שצריך להפסיק לצחוק עם הילדים או לבדוק כל משפט בזכוכית מגדלת.

אבל יש הבדל בין לצחוק עם הילד לבין לצחוק על הילד.

כשהבדיחה חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה רגישה הפחד שלו, הגוף שלה, הבכי, הקושי, הסרבול או הטעות שעשה — היא עלולה להפוך בהדרגה מסיפור על רגע מסוים לסיפור על מי שהוא:

״אני הבכיין של הבית.״״אני המסורבלת.״״אני תמיד מגזימה.״״אם אספר מה מפריע לי, יצחקו עליי.״

וגם אם הילדה צוחקת, זה לא בהכרח אומר שלא נפגעה.

ילדים לפעמים מצטרפים לצחוק כדי לשמור על השייכות שלהם. כי האפשרות לומר ״זה לא נעים לי״ בזמן שכל מי שהם אוהבים צוחק, דורשת הרבה מאוד ביטחון.

ואז, אם היא כבר מצליחה לומר שנפגעה ואנחנו עונות:

״אין לך חוש הומור״,״את נעלבת מכל דבר״,או ״נו באמת, רק צחקנו״

אנחנו לא רק משאירות אותה עם העלבון. אנחנו גם גורמות לה לפקפק בזכות שלה להרגיש אותו.

דווקא המילים שלנו

ילדים יפגשו בחיים ביקורת, הקנטות ודחייה. אנחנו לא יכולות, וגם לא צריכות, להעלים מהעולם כל חוויה לא נעימה.

אבל הבית לא אמור להיות המקום שבו הילד לומד שכדי להישאר שייך הוא צריך להסכים שיצחקו עליו.

ודווקא למילים שלנו יש משקל מיוחד. לא מפני שהורים הם האנשים היחידים שמשפיעים על הילד, אלא מפני שהקשר איתנו חשוב לו כל כך. כשהאדם שההערכה שלו הכי משמעותית עבורי צוחק על חלק בי, הבדיחה עלולה לקבל משמעות גדולה בהרבה מכפי שהתכוון.

זה לא אומר שאסור לנו להציב גבולות או להגיד לילד שהתנהגותו אינה מתאימה. אבל אפשר לדבר על ההתנהגות בלי להפוך אותה לזהות.

במקום ״את עצלנית״ -״השארת את הדברים על הרצפה, ואני רוצה שתאספי אותם.״

במקום ״איזה תינוק״ -״אני רואה שזה באמת מפחיד אותך.״

במקום ״את תמיד עושה דרמה״ -״זה מרגיש לך עכשיו מאוד גדול. בואי נבין מה קרה.״

. האחריות נשארת. רק ההקטנה יורדת.

ואם כבר פגענו?

כמובן שכבר פגענו.

אני בטוחה שהיו רגעים שבהם אמרתי משהו לבנות שלי וראיתי רק אחרי שנייה את המבט משתנה. לפעמים הבנתי מיד. לפעמים רק הרבה אחר כך.

אנחנו נחמיץ, נתבלבל, נגיב בחוסר סבלנות וגם ננסה להצחיק ברגע הלא נכון. קשר טוב לא נבנה מהורה שלעולם אינו פוגע. הוא נבנה גם מהיכולת לזהות את הפגיעה ולחזור לתקן.

אפשר לומר:

״חשבתי שאני מצחיקה, אבל אני רואה שזה פגע בך.״״לא התכוונתי להעליב, אבל אני מבינה שנעלבת.״״צחקתי על משהו שהיה רגיש עבורך, ואני מצטערת.״״אני לא רוצה שתרגישי שאת הבדיחה.״

התנצלות לא מורידה מהסמכות שלנו. להפך. היא מלמדת את הילד שאפשר לטעות בתוך קשר בלי לאבד אותו. שאפשר לפגוע, לקחת אחריות ולחזור להתקרב.

רגע לפני הבדיחה הבאה

אנחנו לא צריכות להפסיק להיות מצחיקות. רק לעצור לפעמים ולבדוק:

האם אני צוחקת על רגע מסוים, או מגדירה באמצעותו את הילד?האם הוא באמת צוחק איתי, או רק מנסה לא להישאר בחוץ?האם זו נקודה שכבר ידוע לי שהיא רגישה עבורו?ואם הוא אומר שנפגע — האם אני יכולה להקשיב לפני שאני מסבירה למה הוא לא היה אמור להיפגע?

כי בסופו של דבר, הכוונה שלנו היא רק חצי מהסיפור.

החצי השני נמצא אצל הילדה שעומדת מולנו ומנסה להבין, דרך העיניים שלנו, מי היא וכמה מקום יש לה כאן.

מקורות מרכזיים

Eisenberger, N. I., Lieberman, M. D., & Williams, K. D. (2003). Does rejection hurt? An fMRI study of social exclusion. Science, 302, 290–292.

Leary, M. R., Springer, C., Negel, L., Ansell, E., & Evans, K. (1998). The causes, phenomenology, and consequences of hurt feelings. Journal of Personality and Social Psychology, 74, 1225–1237.

Masten, C. L., et al. (2009). Neural correlates of social exclusion during adolescence: Understanding the distress of peer rejection. Social Cognitive and Affective Neuroscience, 4, 143–157.

Bolling, D. Z., et al. (2011). Development of neural systems for processing social exclusion from childhood to adolescence. Developmental Science, 14, 1431–1444.

Will, G. J., et al. (2016). Chronic childhood peer rejection is associated with heightened neural responses to social exclusion during adolescence. Journal of Abnormal Child Psychology, 44, 43–55.

Vijayakumar, N., et al. (2021). Social exclusion reliably engages the default network: A meta-analysis of Cyberball. NeuroImage, 227, 117666.