כשהכאב נשאר – גם אחרי שהשבר כבר החלים

ההורים שלה התקשרו אליי שאגיע לטיפול פרטי בביתם. הילדה הייתה בת 8, והם כבר אחרי מספר טיפולים בקהילה.

הם סיפרו לי ש כמה חודשים קודם לכן היא נפלה בשיעור ספורט ושברה את היד. השבר התאחה יפה, הבדיקות היו תקינות, ומבחינה רפואית תהליך ההחלמה התקדם בדיוק כפי שציפו.

אבל הילדה שלהם התלוננה על כאב ועל קושי להזיז את היד. על פניו, תלונה מאוד הגיונית. אבל כבר כשהם שוחחו איתי בטלפון הייתה לי הרגשה שיש שם משהו מעבר. מעבר לכאב ומעבר לחשש שלהם שאולי השבר לא החלים. אני תמיד מקפידה להגיד בשיחת טלפון הראשונה- שאי אפשר לדעת עד שלא נפגשים ובודקים, בדיוק מה הסיפור וכמה זמן תהיה החלמה.

(זו גם הסיבה שמאוד קשה לי לתת ״טיפים״ על הדרך להורים, מבלי להכיר את הילד, ויותר חשוב, אותם)

כבר בפגישה הראשונה היה לי חשוב להבין לא רק איפה כואב לה, אלא גם מה השתנה מאז אותה נפילה.

האם היא עדיין משתתפת בשיעורי ספורט? האם היא רצה בהפסקות כמו פעם? האם יש דברים שהיא כבר לא מוכנה לעשות?

ואז ההורים התחילו לשתף-

הם סיפרו שהיא תמיד הייתה ילדה זהירה. כזאת שלוקח לה זמן להרגיש בטוחה, והם מתארים את זה ממש מרגע הלידה. בשנתיים הראשונות לחיים הם הרגישו שהיא נמנעת מלנסות דברים שהלחיצו אותה, ולקח זמן להתקדם להליכה עצמאית. בהמשך, כל מתקן חדש בגן המשחקים, כל קפיצה, כל פעילות שלא הכירה דרשו ממנה הרבה אומץ. לאורך השנים היא בנתה ביטחון, ואפילו יזמה הליכה לחוגים ספורטיביים ורכיבה על קורקינט. זה נשמע שהאופי הזהיר היה שם מההתחלה, אבל שהיא בנתה לעצמה כלים וסט יכולות להתמודד.

הם קראו לי כי הכאב נמשך גם חודשים אחרי שהשבר כבר החלים, הם לא דאגו רק ליד שלה. הם חששו שהנפילה תחזיר אותה אחורה. שהיא תפסיק לנסות. שהיא תחזור להימנע מדברים שכבר הצליחה לעשות.

אני תמיד מקשיבה לסיפורים שהורים מביאים איתם.

לא כי הם מחליפים את הבדיקה המקצועית שלי, אלא כי הם מכירים את הילדה שלהם יותר טוב מכל אחד אחר. הם יודעים מה חדש, מה השתנה ומה פשוט לא אופייני לילדה שלהם. מבחינתי, זאת חתיכה חשובה מהפאזל.

ככל שהטיפול התקדם, היה ברור שהעצם כבר החלימה.

אבל היה עוד משהו שהיה צריך להשתקם.

האמון שלה בגוף שלה.

כפיזיותרפיסטית ילדים אני פוגשת לא מעט ילדים שמחלימים היטב מפציעה, אבל עדיין חוששים לחזור לרוץ, לקפוץ או להשתתף בפעילויות שפעם היו טבעיות עבורם.

זה לא אומר שהכאב "בראש".הכאב אמיתי.

בשנים האחרונות ההבנה שלנו את הכאב השתנתה מאוד. האיגוד הבין־לאומי לחקר הכאב (IASP) מגדיר כאב כחוויה חושית ורגשית לא נעימה, הקשורה או דומה לחוויה הקשורה לנזק ממשי או פוטנציאלי לרקמות.

במילים פשוטות יותר - כאב הוא תמיד אמיתי, אבל הוא לא מושפע רק ממה שקורה ברקמה שנפגעה. גם החוויות שלנו, הזיכרונות, המחשבות והרגשות יכולים להשפיע על הדרך שבה אנחנו חווים אותו.

זאת אחת הסיבות שלפעמים, גם אחרי שהרקמה החלימה, ילד עדיין יחשוש לזוז.

אחד המודלים המתארים את התהליך הזה נקרא Fear-Avoidance Model. לפי המודל, אצל חלק מהאנשים כאב עלול להוביל לחשש מתנועה או מפעילות. החשש מוביל להימנעות, וההימנעות עלולה להקשות על החזרה לשגרה. חשוב להגיד שלא כל ילד שנמנע נמצא במעגל הזה, ולא כל כאב קשור לפחד. כאב חדש, משמעותי או מתמשך תמיד מחייב בירור רפואי מתאים. אבל כשהבדיקות תקינות והגוף כבר החלים, לפעמים כדאי לשאול גם מה קרה לביטחון של הילד בתנועה.

כאן נכנסת תחושת המסוגלות.

הפסיכולוג אלברט בנדורה הגדיר תחושת מסוגלות כאמונה של האדם ביכולת שלו להתמודד עם אתגר. לא מתוך מחשבה שיהיה קל, אלא מתוך אמונה שגם אם יהיה קשה – הוא יוכל להתמודד.

במקרה של אותה ילדה, לא ניסינו לשכנע אותה שלא יכאב.

גם לא ביקשנו ממנה "להתגבר".

בכל טיפול יצרנו עוד חוויה קטנה של הצלחה.

עוד משחק.

עוד תנועה.

עוד קפיצה.

עוד רגע שבו היא גילתה שהגוף שלה מסוגל לעשות קצת יותר ממה שחשבה.

לאט לאט היא התחילה לסמוך עליו מחדש.

היא לא הייתה צריכה להיות אמיצה כל הזמן.

היא הייתה צריכה לצבור מספיק חוויות שיזכירו לה שהיא מסוגלת.

מאז אני מוצאת את עצמי חושבת על זה כמעט בכל טיפול.

לפעמים אנחנו מטפלים ברקמה שנפגעה.

ולפעמים אנחנו עוזרים לילד לבנות מחדש את האמון שלו בגוף.

לרוב, שני הדברים הולכים יחד.

כי בסוף, מבחינתי, הצלחה בטיפול היא לא רק שכואב פחות.

היא שילד חוזר לעשות את מה שהוא אוהב, בלי שהפחד ינהל אותו.

מקורות

• Bandura, A. (1977). Self-efficacy: Toward a Unifying Theory of Behavioral Change. Psychological Review, 84(2), 191–215.

• International Association for the Study of Pain (IASP). (2020). IASP Announces Revised Definition of Pain.

• Vlaeyen, J. W. S., & Linton, S. J. (2000). Fear-avoidance and its consequences in chronic musculoskeletal pain: A state of the art. Pain, 85(3), 317–332.