All Posts

לפעמים זה קורה דווקא ברגעים הכי רגילים בבית. הילדה מפילה משהו, מתבלבלת במילה או שוב מפחדת ממשהו שנראה לנו קטן. אנחנו זורקות איזו הערה בחצי חיוך, כולם צוחקים וממשיכות הלאה. ״איזו דרמטית את.״״הנה הבכיינית שלנו.״״מה יש לך? זאת הייתה רק בדיחה.״ ולרוב, באמת לא התכוונו לפגוע. ניסינו להצחיק, להקליל את האווירה או לעזור לה לא לקחת את עצמה כל כך ברצינות. אבל היא אולי שמעה משהו אחר לגמרי. אולי היא שמעה: משהו בי מצחיק אותם.אולי היא הבינה: כשקשה לי, עדיף שלא אראה את זה.ואולי היא צחקה יחד

ההורים שלה התקשרו אליי שאגיע לטיפול פרטי בביתם. הילדה הייתה בת 8, והם כבר אחרי מספר טיפולים בקהילה. הם סיפרו לי ש כמה חודשים קודם לכן היא נפלה בשיעור ספורט ושברה את היד. השבר התאחה יפה, הבדיקות היו תקינות, ומבחינה רפואית תהליך ההחלמה התקדם בדיוק כפי שציפו. אבל הילדה שלהם התלוננה על כאב ועל קושי להזיז את היד. על פניו, תלונה מאוד הגיונית. אבל כבר כשהם שוחחו איתי בטלפון הייתה לי הרגשה שיש שם משהו מעבר. מעבר לכאב ומעבר לחשש שלהם שאולי השבר לא החלים. אני תמיד מקפידה להגיד בשיחת טל

תארו לכם רגע את הבוקר הזה- הכל מוכן, כבר הכנתם את התיק, כבר סגרתם הכל, וחייבים לצאת עוד דקה כדי להגיע בזמן. הילד שלכם מנסה להכניס את היד לשרוול של המעיל, ללא הצלחה. ובתסכול רב. אתם יודעים בדיוק מה יקרה אם תושיטו יד ותעשו את זה בשבילו - היציאה תהיה קלה יותר. אבל אתם גם יודעים, איפשהו עמוק בבטן, שיש כאן משהו חשוב יותר מ־30 השניות שתחסכו. זה בדיוק הרגע שבו נבנית - או נשחקת - אחת המתנות הכי משמעותיות שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו. יש רשימה ארוכה של דברים שאנחנו מייחלים להם: שיהיו

הביטויים הסומטיים של מצוקה רגשית מתחילים למעשה כבר מינקות. תינוקות ופעוטות מבטאים את עולמם הרגשי בעיקר דרך הגוף – באמצעות שינה, אכילה, אי־שקט, בכי או היצמדות. עם התפתחות השפה והמודעות הגופנית, סביב גילאי 3–5, אנחנו מתחילים לראות יותר תלונות גופניות מפורשות כמו כאבי בטן, כאבי ראש או כאבים בגפיים. התופעה הופכת שכיחה במיוחד בגיל בית הספר, כאשר העולם הרגשי והחברתי נעשה מורכב יותר, אך היכולת להבין ולבטא רגשות עדיין נמצאת בתהליך התפתחות. "אמא, כואבת לי הברך." חצי שעה אחר כך: "אמא,

רציתי לכתוב רגע על תוקפנות . לא כי זה נושא נוח, אלא דווקא כי הוא כזה שמפעיל אותנו כהורים. נשיכות, דחיפות, מכות, זריקות חפצים - בין אחים, בגן, עם ילדים בני אותו גיל. וברוב המקרים, השאלה הראשונה שעולה היא: ״זה נורמלי?״ והשנייה: ״מה זה אומר על הילד שלי…ועליי?״ גם פה חזרתי ל Donald Winnicott , משהו בהסתכלות שלו פשוט מרגיע ומנרמל (עוד לפני לפני שנירמול הייתה המילה הכי לוהטת). ויניקוט לא ראה בתוקפנות מוקדמת רוע, ולא כוונה לפגוע, אלא ביטוי גופני ולא מווסת עדיין של חיות, תסכול, וקשר

אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים מה הקשר בין פיזיותרפיה התפתחותית להדרכת הורים, אולי הייתי עונה בצורה הרבה יותר טכנית.היום ברור לי שהחיבור הזה לא רק הגיוני - הוא בלתי נפרד. כפיזיותרפיסטית התפתחותית אני פוגשת תינוקות, פעוטות וילדים בכל שלבי ההתפתחות, ויחד איתם – הורים שנמצאים בשלבים מאוד שונים של הורות. כל שלב מביא איתו שאלות, דאגות, עומס, וגם הרבה חוסר ודאות. יש קשר ישיר בין השלב ההתפתחותי שבו הילד נמצא לבין ההתנהגויות שאנחנו רואים בבית. כשמבינים את השלב הזה - הרבה מצבים מפ

לפני כמה שנים דיברנו הרבה על איך “נכון” לשחק עם ילדים. איזה משחק מקדם, איזה מפתח, ואיך לא לפספס חלון הזדמנויות. אבל ככל שאני פוגשת יותר ילדים והורים אני חוזרת שוב ושוב לשאלה הרבה יותר פשוטה: מתי היה שם מרחב למשחק? הפוסט הזה פותח סדרה חדשה שאני קוראת לה “חוקרים את ההתפתחות” - שיחה מתמשכת על הוגים וחוקרים שעיצבו את הדרך שבה אנחנו מבינים התפתחות, קשר והורות. אני מתחילה עם Donald Winnicott , רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי, שפעל וכתב בעיקר מאמצע המאה הקודמת, והשפעתו מורגשת עד היום.

הרבה שנים חשבתי שאני מבינה התפתחות. למדתי פיזיותרפיה, עבדתי עם ילדים, הכרתי שלבים, טבלאות, אבני דרך. העבודה בשיקום לימדה אותי שההתפתחות היא לא לינארית, והכל יכול לקרות במקביל או בסדרים משתנים, אבל לפחות ידעתי מתי ילד אמור להתהפך, לזחול, ללכת, לקפוץ, לעלות ולרדת מדרגות. וכשילד כבר עושה את כל אלה יש תחושה שהוא “שם”. שהחלק המאתגר של ההתפתחות מאחורינו.אבל אז הבנתי שמשהו חסר לי.ידעתי להסביר למה ילד עוד לא קופץ,אבל לא תמיד למה הוא מתקשה להיפרד,למה “עוד מעט” מרגיש לו כמו נצח, ולמה

כשמשפחה עוברת למדינה חדשה, העולם כולו משתנה - לא רק עבורנו כהורים, אלא גם ובעיקר עבור הילדים. לפני המעבר שלנו להולנד, אלון ואני השקענו זמן רב במחשבה על איך נכון ללוות את איה ונלי בתהליך. דיברנו על מתי לספר, מה לומר, איך להיפרד, ואיך ליצור עבורן תחושת יציבות בתוך שינוי גדול. רק בדיעבד הבנתי עד כמה השאלות הללו רלוונטיות לא רק למעבר מדינה, אלא כמעט לכל שינוי משמעותי בחיי ילדים: מעבר דירה, כניסה למסגרת חדשה, או כל חוויה שבה הקרקע קצת זזה מתחת לרגליים. כאן אני משתפת את העקרונות