מבט מרוכך על תוקפנות בגיל הרך
- ofirk15
- 28 בינו׳
- זמן קריאה 1 דקות
רציתי לכתוב רגע על תוקפנות. לא כי זה נושא נוח, אלא דווקא כי הוא כזה שמפעיל אותנו כהורים.
נשיכות, דחיפות, מכות, זריקות חפצים - בין אחים, בגן, עם ילדים בני אותו גיל. וברוב המקרים, השאלה הראשונה שעולה היא: ״זה נורמלי?״ והשנייה: ״מה זה אומר על הילד שלי…ועליי?״
גם פה חזרתי ל Donald Winnicott, משהו בהסתכלות שלו פשוט מרגיע ומנרמל (עוד לפני לפני שנירמול הייתה המילה הכי לוהטת). ויניקוט לא ראה בתוקפנות מוקדמת רוע, ולא כוונה לפגוע, אלא ביטוי גופני ולא מווסת עדיין של חיות, תסכול, וקשר. הילד עוד לומד איפה הוא נגמר ואיפה האחר מתחיל.
גם תוקפנות בין אחים או בין ילדים בני אותו גיל, לפי ויניקוט, יכולה להיות חלק נורמלי מהתפתחות הקשר: זירה שבה קנאה, תחרות, קרבה ואהבה מתערבבות יחד, הרבה לפני שיש מילים.
וזה לא אומר שזה קל. להפך.
לא פשוט להחזיק תוקפנות של ילד ,במיוחד כשהיא פוגשת אותנו במקום הכי רגיש שלנו כהורים. בלבול, אשמה, פחד, רצון “לעצור את זה כבר” - כל אלה תגובות נפוצות ורגילות. אבל ויניקוט לא ביקש מאיתנו למחוק את התוקפנות, אלא להחזיק אותה: לעצור פגיעה כשצריך, להציב גבול ברור, ולהישאר בקשר. לא להיבהל, לא לנטוש, ולא להפוך את הילד עצמו לבעיה.
כי לא עוצמת התוקפנות היא העניין, אלא האם יש מבוגר שיכול לשאת אותה יחד עם הילד.
ובדיוק כמו במשחק, גם כאן התפקיד שלנו הוא לא לשלוט בכל מה שקורה, אלא להיות שם, יציבים מספיק, כדי שהילד יוכל להתפתח בתוך קשר.
אם זה נוגע בכם - אתם לא לבד. זה באמת אחד האזורים הכי מאתגרים בהורות.
תגובות