חוקרים את ההתפתחות- משחק וויניקוט

לפני כמה שנים דיברנו הרבה על איך “נכון” לשחק עם ילדים. איזה משחק מקדם, איזה מפתח, ואיך לא לפספס חלון הזדמנויות.

אבל ככל שאני פוגשת יותר ילדים והורים אני חוזרת שוב ושוב לשאלה הרבה יותר פשוטה: מתי היה שם מרחב למשחק?

הפוסט הזה פותח סדרה חדשה שאני קוראת לה “חוקרים את ההתפתחות” - שיחה מתמשכת על הוגים וחוקרים שעיצבו את הדרך שבה אנחנו מבינים התפתחות, קשר והורות. אני מתחילה עם Donald Winnicott, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי, שפעל וכתב בעיקר מאמצע המאה הקודמת, והשפעתו מורגשת עד היום.

הפעם בחרתי להתמקד רק בהיבט אחד מתוך העבודה הרחבה שלו - המשחק. ויניקוט לא ראה במשחק פעילות שצריך להפעיל, לכוון או “לעבוד בה”. בעיניו, משחק הוא מצב נפשי - כזה שנוצר כשיש תחושת ביטחון.

כדי שיהיה משחק, צריך מרחב: מרחב פנימי בתוך הילד, מרחב חיצוני שמרגיש בטוח, ומרחב נוסף – עדין וחשוב לא פחות – שנוצר בין הילד לבין המבוגר שנמצא איתו.

זה מרחב שבו לא חייבים לדעת לאן זה הולך. אפשר לנסות, לטעות, להמציא, לשנות. בלי מטרה, בלי תוצאה, בלי תיקון.

כפיזיותרפיסטית התפתחותית, הטיפול שלי תמיד עובר דרך משחק. וכמדריכת הורים, אני מדברת הרבה על איך לאפשר משחק - לא איך “לעשות אותו נכון”. כי עד שחוזרים מהעבודה, אוספים מהגן ומתארגנים לערב - למי באמת יש כוח לשחק?

אבל אם נצליח לפנות לזה קצת מרחב (לאו דווקא זמן) – נכיר את הילדים שלנו טוב יותר, נגלה גם על עצמנו דברים, ובעיקר - יהיה לנו קצת יותר נעים ביחד.

בשבילי, לדבר על משחק זה לדבר על המקום שבו הגוף, הרגש וההורות נפגשים.בהמשך הסדרה אחזור לעוד רעיונות של ויניקוט - על הקשר עם ההורים ועל תוקפנות - לפני שנמשיך לחוקרים נוספים.