מה שלמדתי על התפתחות ילדים ורק אחר כך הבנתי באמת

הרבה שנים חשבתי שאני מבינה התפתחות. למדתי פיזיותרפיה, עבדתי עם ילדים, הכרתי שלבים, טבלאות, אבני דרך. העבודה בשיקום לימדה אותי שההתפתחות היא לא לינארית, והכל יכול לקרות במקביל או בסדרים משתנים, אבל לפחות ידעתי מתי ילד אמור להתהפך, לזחול, ללכת, לקפוץ, לעלות ולרדת מדרגות. וכשילד כבר עושה את כל אלה  יש תחושה שהוא “שם”. שהחלק המאתגר של ההתפתחות מאחורינו.אבל אז הבנתי שמשהו חסר לי.ידעתי להסביר למה ילד עוד לא קופץ,אבל לא תמיד למה הוא מתקשה להיפרד,למה “עוד מעט” מרגיש לו כמו נצח, ולמה דווקא עכשיו הכל נהיה רגיש, מתפרק, סוער.

רק אחרי שלמדתי עוד שנתיים לעומק את ההתפתחות הרגשית והקוגניטיבית קרה לי רגע של חיבור.

פתאום הכול התחבר.הגוף, המוח, הרגש, ההתנהגות.

זה בעצם הזכיר לי את מה שכבר ידעתי- התפתחות היא לא אוסף של מיומנויות אלא של תהליך אחד שלם.

כשהידע התחבר - משהו בהורות שלי השתנה

ברגע שהתחלתי לראות את המכלול, הפסקתי לנסות “לסדר” את הילדים בהם טיפלתי והתחלתי לארגן את הסביבה.

לא שאלתי יותר איזה משחק יקדם , איזה ספר הכי נכון עכשיו,או האם אני נותנת יותר מדי או פחות מדי.

ידעתי. ידעתי מה המוח שלו כבר יכול להכיל,מתי הוא באמת מסוגל להתרחק ממני,ואילו ציפיות פשוט מוקדמות מדי.

והידיעה הזו עשתה משהו שקט אבל עמוק:היא הורידה מאמץ.

ההתפתחות לא נגמרת כשמתחילים ללכת, לרוץ, לקפוץ בין חישוקים ביום הולדת שלוש, 

 דווקא אז מתחילים תהליכים אחרים. פחות נראים לעין, הרבה יותר משפיעים על היומיום. 

היכולת לחכות,להבין זמן,להיות רגע לבד,להכיל תסכול, להחזיק רגש בלי להתפרק.

כשלא מכירים את השלבים האלה, קל לחשוב שיש בעיה. ואז להיות בתסכול על כך שכבר לא מכירים את הילד, או לא יודעים מה לעשות. 

למה היה לי חשוב להעביר את זה הלאה......

הידע הזה שינה אותי  גם כאשת מקצוע וגם כאמא.הוא נתן לי ביטחון,רוגע,ובעיקר אפשר לי לפגוש את הילדים שלי בדיוק במקום שבו הם נמצאים.

וככל שעבר הזמן, הבנתי כמה הורים מסתובבים בלי הידע הזה.כמה הם מתאמצים, שואלים, מפקפקים בעצמם , כשבעצם הם פשוט לא קיבלו את התמונה המלאה.

וזה כל מה שאני רוצה להעביר הלאה.לא רשימות, לא חוקים, לא “צריך”.אלא הבנה.

כי כשמבינים את ההתפתחות באמת הרבה דברים נעשים קלים יותר.וההורות מרגישה פחות כמו מאבק,

ויותר כמו ליווי.