כשהילד לא בטוח בגוף שלו: הקשר בין תחושות הגוף להימנעות
לא מזמן כתבתי על ילד שטיפלתי בו, שבגינת השעשועים לא עלה כמעט על אף מתקן.
מהצד היה קל לחשוב שהוא פשוט פחדן. אולי זהיר מאוד. אולי הוא לא אוהב מתקנים.
אבל כשילד נמנע מפעילות גופנית, אני תמיד רוצה להבין עוד משהו: איך הוא מרגיש בתוך הגוף שלו?
מה זה אומר להרגיש בטוח בגוף?
כשאני מדברת על ביטחון בגוף, אני לא מתכוונת לדימוי גוף או למראה שלו.
אני מתכוונת לתחושה של הילד שהוא מכיר את הגוף שלו ויכול לסמוך עליו.
שהוא יודע בערך כמה גבוה הוא יכול לטפס.כמה חזק הוא צריך להחזיק.איפה להניח את הרגל.איך לשמור על שיווי משקל.ומה לעשות אם פתאום הוא מרגיש לא יציב.
הביטחון הזה לא מופיע ביום אחד. הוא נבנה מתוך הרבה חוויות קטנות של תנועה: לטפס, לקפוץ, ליפול, לקום, לנסות שוב ולגלות מה הגוף יודע לעשות.
לפעמים הילד לא מפחד מהמתקן עצמו
לפעמים הוא פשוט לא בטוח מה הגוף שלו יעשה עליו.
אולי הוא לא מצליח להעריך את הגובה.אולי הוא לא יודע איך יירד אחרי שיעלה.אולי התנועה מרגישה לו מהירה ולא צפויה.אולי הוא מרגיש שהרגליים שלו לא יציבות מספיק.
ויכולות לעלות גם תחושות אחרות: הדופק נהיה מהיר, הנשימה משתנה, הבטן מתכווצת והשרירים נעשים מתוחים.
אלו תחושות אמיתיות.
ילד אחד יכול להרגיש אותן ולחשוב: “אני מתרגש”. ילד אחר יכול להרגיש בדיוק את אותו הדופק ולחשוב: “אני לא יכול לעשות את זה”.
היכולת להרגיש ולפרש את מה שקורה בתוך הגוף נקראת אינטרוספציה. גם אנחנו כמבוגרים לא תמיד יודעות מיד אם הבטן שלנו כואבת כי אנחנו רעבות, מתרגשות, חוששות או באמת לא מרגישות טוב. אצל ילדים ההבחנה הזאת עדיין מתפתחת.
לכן אני לא ממהרת להפריד בין הגוף לבין הרגש. הפחד מורגש בגוף, והתחושות שמגיעות מהגוף יכולות בעצמן להגביר את הפחד.
כשהימנעות עוזרת
הבעיה בהימנעות היא שהיא באמת עוזרת.
ברגע שהילד מחליט לא לעלות על המתקן, הוא מרגיש הקלה. הגוף נרגע, המתח יורד והוא כבר לא צריך להתמודד עם חוסר הוודאות.
אבל אם זה קורה שוב ושוב, הוא גם מפסיד את ההזדמנות לגלות מה הגוף שלו כן מסוגל לעשות.
הוא לא בטוח בגוף שלו, ולכן הוא נמנע.כשהוא נמנע, הוא צובר פחות ניסיון.וכשהוא צובר פחות ניסיון, קשה יותר לבנות ביטחון בגוף.
הקשר הזה מוכר גם מהמחקר על כאב והימנעות אצל ילדים. כשכאב או תחושה גופנית נתפסים כסימן לסכנה, הילד עשוי לצמצם פעילות כדי לשמור על עצמו. ההקלה שמגיעה אחר כך מחזקת את הרצון להימנע גם בפעם הבאה.
זה לא אומר שכל ילד זהיר נמצא בדרך להימנעות, ולא כל ילד שלא אוהב לטפס זקוק לטיפול. אבל כן חשוב לבדוק אם הזהירות מאפשרת לו להתקדם בקצב שלו, או שהיא מתחילה לצמצם אותו.
לא לדחוף, אבל גם לא תמיד לוותר
כשילד חושש, אנחנו לפעמים נעות בין שני קצוות.
או שאנחנו אומרות: “אין לך ממה לפחד, פשוט תעלה”.
או שאנחנו מוותרות מיד: “לא רוצה? לא צריך”.
אבל בין לדחוף לבין לוותר יש עוד הרבה אפשרויות.
אפשר לעמוד ליד המתקן ולהסתכל יחד.אפשר לגעת בו בלי לעלות.אפשר לעלות רק על השלב הראשון.אפשר לבדוק מראש איך יורדים.אפשר להחזיק יד, לנסות לרגע ולעצור.
המטרה היא לא להביא את הילד לראש המתקן. המטרה היא למצוא צעד קטן שהוא חושש ממנו, אבל עדיין מרגיש שהוא מסוגל לנסות.
ובתוך ההתנסות הזאת, אפשר לעזור לו לשים לב לגוף:
“הרגשת איך הידיים שלך החזיקו?”“מצאת מקום יציב לרגל.”“בהתחלה הגוף שלך היה מאוד מתוח, ועכשיו קצת פחות.”“עצרת כשזה היה יותר מדי וביקשת ממני עזרה.”
במקום רק להגיד לו שהוא מסוגל, אנחנו עוזרות לו להרגיש על מה הוא יכול לסמוך.
זהירות היא לא תכונה שצריך לתקן
לא כל ילד צריך לעלות על המתקן הכי גבוה, ולא כל ילד צריך להיות הראשון שקופץ למים.
יש ילדים שצריכים להסתכל לפני שהם מצטרפים. לבדוק, להבין ולראות מה ילדים אחרים עושים. זו יכולה להיות פשוט הדרך שלהם להרגיש בטוחים.
השאלה היא לא רק אם הילד עולה על המתקן או לא.
השאלה היא אם הוא בוחר שלא לעלות כי זה לא מתאים לו כרגע, או שהוא מאוד רוצה, אבל הפחד כבר בוחר במקומו.
כדאי לשים לב אם ההימנעות מופיעה בעוד מקומות: בשיעורי ספורט, ברכיבה על אופניים, במשחק עם חברים, בעלייה במדרגות או בפעילויות יומיומיות אחרות. כדאי גם לבדוק אם הילד מוותר על דברים שהוא רוצה לעשות, ואם הרשימה הזאת הולכת וגדלה.
לפעמים הקושי הוא בעיקר מוטורי. לפעמים הוא קשור לתחושות הגוף, לפחד או לחוויה קודמת. והרבה פעמים אי אפשר באמת להפריד ביניהם.
לכן במקום לקרוא לילד פחדן או חסר ביטחון, אני מעדיפה לשאול:
מה הגוף שלו מספר לו עכשיו?מה בדיוק מרגיש לו לא בטוח?ואיזה צעד קטן יעזור לו לגלות עוד משהו שהוא מסוגל לעשות?
ביטחון בגוף לא נבנה מזה שאנחנו מבטיחות לילד שאין לו ממה לפחד. הוא נבנה מתוך חוויות קטנות שבהן הוא חשש, ניסה משהו שמתאים לו וגילה שהגוף שלו יכול להתמודד.
תגובות